×
×

ארבל אבי - 27.10.1953-20.1.1986

אבי נולד בתל אביב ב- 27.10.53

20.1.86 – 27.10.53

הוא סיים את בי"ס תיכון אורט "יד סינגלובסקי" והצטרף לגרעין "כסלו", שהיה גרעין פרטי למרום גולן.
הגיע לקונייטרה לשל"ת מוקדם ב- 15.8.1971.
במאי 1972 סיים טירונות נח"ל עם הגרעין ולאחר מכן שהה בהאחזות נח"ל גלגל ובמחלקת משק בקבוץ גדות.
לאחר מכן הלך לאימון מתקדם בגדוד 50 – נחל מוצנח – במסגרת זו נלחם במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן – בתל סאקי.
כשהשתחרר מהצבא הצטרף כחבר למרום גולן.
אבי עבד בשלחין תקופה ארוכה ובקואופרטיב גליל עליון.
בארבע השנים שלפני מותו עבד ב"מי גולן".
אבי נספה בתאונת עבודה בכנרת ביום י' בשבט תשמ"ו 20.1.1986.
יהי זכרו ברוך


סיפורו של טוראי אבי ארבל ז"ל
מקרב חילוץ בתל סאקי ע"י פלוגה א' גדוד 50 - רמת הגולן 6.10.73
הקדמה
סיפור הקרב של טוראי אבי ארבל ז"ל נמצא על קלטת אודיו, בקיבוץ מרום גולן שם היה חבר קיבוץ. הסיפור הוקלט לצורך ראיון עם אבי לפרסום בעלון הפנימי של הקיבוץ בשנות ה70.
לעניות דעתי טרם פורסם בשלמותו .
שמעתי את הקלטת הרבה פעמים. כל פעם בחיל ורעדה. אחרי הרבה מאד זמן שהקלטת שכבה אצלי במגרה, החלטתי לתמלל את הקלטת כמו שהיא ללא עריכה לשונית או ניסוחית, ככה הוא מספר מילה במילה. חשבתי ולהעביר אותה למשפחתי לחבריו בגדוד 50. חברי עמותת הרעות והמורשת שעושים עבודת קודש בהנצחת מורשת הקרב הערכים שעל פיהם פעלו הלוחמים באותו קרב.
אבי ארבל נספה בתאונת צלילה בכנרת לפני 25 שנים, עת עבד בחברת מי גולן וירד לטפל בתקלה שקרתה בצינור השאיבה מהכנרת לאתר כינר.
סיפור הקרב דרך עיניו של אחי הטוראי מרגשות מצמררות ומעוררות השראה.
לפני שנה יצרתי קשר עם איציק כנען (שעד אז מעולם לא פגשתיו, רק שמעתי עליו סיפורים מאחי) שבא לבית אימי וסיפר לה את סיפור הקרב שבו השתתף אבי מנקודת ראותו. איציק שיתף אותי בחוויותיו וחשתי כי באותו יום קרב עקוב מדם איציק כנען היה פצוע קשה, מעולף מטושטש ואולי חלק מסיפורו חסר.
בקשתי לפגוש את גם מאיר ברוקנטל מקיבוץ חפץ חיים. שהשתתף כמפקד באותו כח חילוץ בפיקודו של איציק. אנחנו שכנים (אני מגן יבנה) וגם הוא הגיע אלי בחפץ לב לספר ולהשלים לי את סיפור הקרב.
שני המפגשים האילו הביאו אותי לתמלל את סיפורו האישי מאד של טוראי אבי ארבל.
אני אישית חושב שאחי ממש גיבור. ממש כמוכם. סיפור התמודדותו האישית הנפשית הערכית והחברית הייתה ברמה המוסרית הערכית הגבוהה ביותר שאפשר לצפות מחייל צה"ל, בטח מטוראי.
הנה אתם מוזמנים לראות את זוית ראיתו של לוחם פשוט הפועל ברמה הגבוהה ביותר המצופה מכל חייל בצה"ל.
יהי זכרו ברוך.
ואני, גאה בו עד מאד. יהושע גלעד (אחיו הבכור).
שיבושים וטעויות לשוניות יתכנו עקב קושי טכני להבין את הטקסט המוקלט. 
סיפורו האישי של טוראי אבי ארבל ז"ל:
הסיפור מתחיל חצי שנה לפני זה כשהסיפור מתחיל בגדוד 50. הלכתי לגדוד 50 מתוך חששות גדולות מאד כי הרגל שלי היתה לא בסדר וחששתי שלא יאפשרו לי לצנוח.
אך בכל זאת הלכתי על ה'פטה' והצלחתי איכשהו ל'עבוד' על הרופא, בדק אותי אישר אותי לצניחה למרות שמבחינת המצב הרפואי אסור היה לי לצנוח. וקרה מה שקרה והגעתי לפלוגה א' שמה הייתי עם רמי גוברניק חבר הגרעין שלי באוהל אחד במחלקה אחת, היינו שנינו היחידים מהגרעין באותה מחלקה ובמחלקה אחרת היו ג'קי ואורי אבל באותה פלוגה, פלוגה א'.
המ"פ היה דני רבר מעין גב. הדרך התחילה בצורה די קשה, היו 3 שבועות קשים מאד ב'ברסילייה', עברנו את קורס הצניחה שהיתה חווייה בפני עצמה אימון הפלוגה, אימון המחלקה ועברנו את אימון הגדוד ובזה למעשה נגמר פרק האימונים בחצי השנה שהיתה אמורה להסתיים אימון מתקדם בגדוד 50.
היינו עם כנפיים וכומתה אדומה. צנחנים לכל דבר. והיינו אמורים לעלות לקו לדרום הרמה דרך שהתחיל בערך מתל פארס עד למוצב שנקרא טמפו, שחלש מעל הירמוך, מהמקום הדרומי ביותר ברמה. הפלוגה היתה אמורה לעלות לקו 4 ימים לפני יום כיפור, ב- 2 לאוקטובר, לאחר ראש השנה אותו בילינו בבית.
היו יומיים נהדרים החופשה האחרונה שלי בבית, ביום ראשון חזרנו לבית צחור התארגנו ועלינו לקו ביום רביעי. החלפנו גדוד של גולני הפלוגה שלי תפסה מוצבים ותחזוקה של פלוגת הסיור שישבה באל על. התפקיד שלנו היה פתיחת צירים, סיורי טשטוש, סיורי בוקר, סיורי לילה, אבטחת עובדים ואחזקת קו.
בסך הכל הפלוגה היתה לקראת סיום, היתה אווירה לקראת סיום האימון המתקדם, שרו שירי של"ת והיה שמח. הרגשנו מאד טוב יכולנו לקרוא למפקדים בשמם ולא כמו המפקד בטירונות. כללית אני הרגשתי מאד טוב, הרגשתי סוף סוף שאני חייל אמיתי, להחזיק קו דבר שהתאפשר לי לראשונה מאז שהגעתי לצה"ל כי בנח"ל לא מתאפשר בפעילות מבצעית פרט למארבים בבקעה ואימונים. בקיצור עלינו לקו, הייתי אמור לצאת ביום ראשון לקורס קצינים בבה"ד 1, אבל נשארתי בינתים עם החבר'ה בקו.
בערב יום כיפור בקשתי שיוציאו אותי לחופש כי אחרי זה הייתי צריך לנסוע לבה"ד 1 למצפה ב- 7 לאוקטובר להתייצב לקורס קצינים. ערב יום כיפור, יום שישי, התקבל לי אישור להוציא חבר'ה לסבב חופשות ראשון. שימו לב זה ערב המלחמה, אף אחד לא ידע שהולכת לקרות מלחמה, לא התצפיות, לא צה"ל ולא אף אחד.
ביום שישי בצהריים כבר יצאו החבר'ה הביתה. יצאתי מרמת הגולן ביום שישי בבוקר הביתה, אחרי שקבלתי הפס מיוסי גור, המפקד שלי. דרך אגב, איציק כנען נהיה כבר מפקד הפלוגה (המ"פ הראשון שלי). יוסי גור בחור קשוח רציני מכפר ויתקין, לקח פיקוד על המחלקה שלנו (במקום זמי רבר שנהרג בתאונת אימונים מכנפי ההליקופטר). החבר'ה לא כל כך אהבו אותו. יותר מאוחר נתגלה לנו שהוא בחור נדיר מסוגו. התלבטתי אם לנסוע למרום גולן או לנסוע הביתה להורים שלי החלטתי לנסוע להורים ולחזור למחרת בשבת למרום גולן.
בדרך היתה לי איזה הרגשה שמשהו לא בסדר, קשה לי להסביר את זה, הרגשה לא נוחה שמשהו לא מתנהל כשורה. בדרך שמעתי חיילים מדברים על אפשרויות כוננות פה ושם. נסעתי הביתה הכל בסדר. אני לא גנרל ולא מפקד. יש מי שקובע אבל בכל זאת חשש ניסר בי כל הזמן שמשהו לא בסדר... חזרתי הביתה. ביום כיפור הייתי בבית עם ההורים. בערב ישבתי דברתי אתם פגשתי קצת את החבר'ה ובלילה הלכתי לישון מאד מוקדם עם הרגשה מאד מאד כבדה. משהו לא הניח לי, הציק לי. התעוררתי בשתיים בלילה ויצאתי החוצה לרחוב וראיתי תנועה רצינית מאד. פגשתי קצין תותחנים שאמר לי שגייסו אותו ואז הבנתי שמשהו לא בסדר, החלטתי עם בוקר לחזור מיד לרמה. באתי להורים ואמרתי שאני חוזר בבוקר הם נורא כעסו עלי מה פתאום אני נוסע? באת לחופשה. וכאשר אני מסביר להם שמשהו הולך לקרות. בסך הכל היתה כוונתי לא להכניס את האנשים בעורף לפאניקה יכול להיות שזו סתם כוננות שתעבור. אחרי וויכוחים מרים החלטתי לצאת, ויצאתי בטרמפים.
בסביבות השעה 12:00 בצהריים הגעתי לגדות. בדרך היתה תכונה גדולה מאד, נסעו טנקים ועשרות מכוניות ובכלל זה לא נראה כמו יום כיפור ונתקעתי בגדות. נכנסתי לבקר את רינה ידידתי זה שנים רבות, ישבתי אצלה עד השעה 14:00 כשפרצה המלחמה הייתי אצלה בחדר. אז הבנתי מה הטריד אותי כל הזמן. החלטתי מיד לצאת לכיוון דרום הרמה, רינה לא הסכימה היא אמרה תראה מה קורה, תחכה, מלחמה....
היתה אזעקה כולם רצו למקלטים בגדות. משהו שאני לא יכול להסביר אותי משך אותי לצאת מיד לכיוון דרום הרמה, לכיוון המוצב. אבל בכל זאת החלטתי לנסוע למרום גולן ולבקש שמישהו יקפיץ אותי לדרום הרמה כי לא אשיג טרמפים ויהיה מאד לא נעים. איכשהו עליתי בטרמפ ועליתי עד נפאח, בנפאח היתה הפגזה תפסתי מחסה באיזושהי תעלה ליד הכביש, פתאום ראיתי את הטרנזיט הלבן שצור נהג בו נוסע לכיוון המשק הוא עצר ולקח אותי ונסענו לכיוון המשק בשדרות טנקים שדהרו לכיוון מזרח. לכיוון הגבול.
הגעתי למשק לא היתה נפש חיה. עלה עשן כזה כנראה היתה הפגזה לפני כמה דקות ושוב רצנו כמו מטורפים למצוא מחסה. ואז במקלט פגשתי כמה אנשים והם הסבירו לי שהמשק עומד להתפנות אחר הצהריים. ואז חשבתי שאולי ארד עם הילדים שהיו אמורים להילקח לקיבוץ בית השיטה. עוד לא היה ברור לי עד כמה היה חמור המצב כפי שלא היה ברור לאף אחד.
בארבע אחר הצהריים הגיעו האוטובוסים יצאתי החוצה וראיתי שמעמיסים את הילדים על האוטובוסים אני זוכר שרצה אלי בחורה (לא זוכר מי זאת היתה) שנתנה לי תינוקת ביד ואמרה לי: "תיקח את התינוקת לאוטובוס ותישאר בו, ובבית השיטה תיתן אותה למישהו"...
אני עד היום לא זוכר מי זאת היתה. הנהגים היו בפאניקה נסעו עם שכפ"ץ ועם קפל"ד על הראש.
הגענו לראש פינה כבר היה חושך. נסעתי עם 3 בחורות מהגרעין (יפה דנה ושירה) ובדרך לטבריה הורדתי מהצוואר שלי שרשרת זהב ונתתי אותה ליפה ואמרתי לה שאם יקרה לי משהו תיתן אותה להורים שלי, כמו כן נתתי לה את התעודות שלי את הכומתה ואת הכנפיים ותיק עם מכתבים שלי. באנו לטבריה ירדתי. הבנות אמרו לי שלא ארד שאסע אתן אך בכל זאת החלטתי לרדת, חייל אני. היתה לי הרגשה שזו הדרך האחרונה שלי, ממש התנהגתי ככה, מסרתי את החפצים שלי, היתה לי הרגשה לא טובה.
תפסתי אוטובוס מילואימניקים לאל-על שם הגעתי לחבר'ה בשתים עשרה בלילה. היתה הפגזה מאד כבדה הכל היה הרוס ובער, החבר'ה ישבו בבונקרים. רציתי לשמוע כל פרור של אינפורמציה לשמוע מה קורה להם לא היה מושג לי לא היה מושג הבלאגן היה מוחלט. ב-12 בלילה נכנס איציק ומודיע לנו שחייבים לצאת מיד לכיוון תל סאקי לחלץ 4 חבר'ה שתקועים שם פצועים מהפגזה והסורים מתקרבים ואמורים עוד מעט לכבוש את המוצב. שאר הגדוד כבר התפנה מבעוד יום לכיוון עין-גב. המוצבים של הפלוגה שלי (על הגבול הסורי) נלכדו. עלינו על 3 זחלמים. היינו הצוות של בני חנני והסמל שלו ונסענו לכיוון תל-סאקי, נסענו אחריהם פטרלנו קצת על הכביש. שלחנו את החברה מאל על הביתה כמה שיותר מהר. הם הסתובבו על הכביש והפריעו לתנועה. אחרי חצי שעה הגיעה הוראה לפנות את כולם מהשטח כי אין מקום לאזרחים בזמן הזה.
עם שחר הגיעה הוראה לצאת לכיוון תל-סאקי. היו מן ערפילי בוקר, על הזחל שלנו היינו 11 חבר'ה, היינו ככה – איציק כנען, מאיר ברונקטל הסגן שלו מחפץ חיים שהגיע מבה"ד 1, אני הייתי בזוקאי, אבנר הסמל צביקה החובש בחורצ'יק משדה אליהו, מדמוני, ברוך אוצניק מ"כ יורם מחוקוק והנהג. נהג מילואים שהצטרף אלינו הוא פחד נורא. הרגענו אותו ובסופו שלדבר הוא יצא אתנו. החברים שלו הנהגים לא הסכימו לצאת בשום אופן.
התחלנו בנסיעה איטית כשכל החבר'ה עומדים ב'היכון'. דממה כזו באוויר לא היה ברור בכלל מה הולך לקרות, גם המ"פ לא ידע, היה שקט כזה נוראי, בדרך ראינו זחל סורי דפוק וסביבו גוויות, זה היה הסימן הראשון למלחמה. התקרבנו לתל סאקי היתה דממה לא ירו, בשקט התקרבנו, פתאום ראינו את 2 הזחלמים שהיו לפנינו אחד מהם היה על הצד וכל החברה שוכבים סביבו הרוגים כולם נהרגו כנראה בעקבות זה שניסו לקפוץ.
בבת אחת נפתחה עלינו אש איומה מכל הכיוונים. איציק נתן הוראה לנהג לרדת מהדרך לתפוס מחסה. מהצד השני יש דרך עפר כזו, והאש היתה איומה איציק נתן הוראה לקפוץ מהזחל ולהסתער כדי לפתוח את הדרך לזחל. על הזחל נשאר הנהג, מפעיל המק"כ , הסמל ועל ידו היה דורון אציל שהגיש לו את התחמושת ושעשה עבודה נהדרת. התקדמנו לכיוון התל. אני הסתערתי קדימה עם הקלצניקוב והבזוקה והפצצות על הגב. אני זוכר שיריתי והגעתי למעלה ראשון לכיוון השלוחה השולטת על הגזרה, על מנת להגיע לבור לכבוש את השלוחה הזו.
ואז ראיתי מחזה נוראי. עשרות טנקים!! חשבתי שזה טנקים שלנו וכשהרמתי את הראש ראיתי שאילו טנקים שאני לא מכיר אותם... עם אנטנות מוזרות כאלה והבנתי שהם לא שלנו.... הטנקים עמדו ומאחוריהם היו מאות מאות חיילים סורים ששכבו בין הסלעים שירו ללא הרף לכיוון הגבעה שלנו. צעקתי לאיציק כנען מה המצב, הוא אמר לי רד למטה, הרבצתי עוד כמה צרורות לכיוון החיילים הסורים. קשה לי להגיד שפגעתי במישהו אבל אני יודע שהאש הפסיקה באיזשהו שלב, ואז איציק צעק לי ללכת להביא את החבר'ה שנפגעו בצד השמאלי של הזחל ((BTR. הזחל עצר. בכלל לא הבנתי למה. אחר כך הבנתי שאבי חטף כדור בראש ונהרג. גם הנהג חטף צרור ונהרג במקום. הזחל שותק.
אני יצאתי שמאלה לזחל, פתאום התפוצץ לידי רימון. והרגשתי שאני מתרומם באוויר נפלתי על הגב חטפתי מכה איומה, הרגשתי שאני יורק דם, הרגשתי לא טוב ונעצרה לי הנשימה, ישבתי, חבשתי את עצמי ראיתי שאני קצת ספוג דם. אחרי זה המשכתי הלאה פתאום ראיתי על הרצפה את צביקה שהיה כבר הרוג, הוא היה לבן לגמרי לא הבחנתי בשום סימן שפגע בו איזה כדור, היה ברור לי שהוא מת, הוא לא הגיב לשום גירוי חבטתי פה ושם, הוא לא הגיב בכלל. הבנתי שהוא פשוט מת . היה לי קשה לתפוס שפשוט הבחורציק הזה מת.
נפלה עלי מין אדישות כזו מין אי אכפתיות ביחס לכל מה שקורה מסביב אחרי זה הייתי צריך להעביר את צביקה לכיוון הזחלם. צביקה היה בחור גבוה מאד והייתי צריך לגרור אותו מרחק של בערך 10 מטר בין הסלעים ובדרך נקרעו לו הבגדים ונדמה לי שהבאתי אותו כמעט ערום לזחל. העוזי שלו נשאר בין השיחים. כנען שהיה על הזחל נסה לתפעל את המק"כ  ולהשיב אש לכיוון החברה הסורים, ואני צעקתי שהבאתי גם את צביקה והלכתי חזרה מאיפה שבאתי. קצת קשה ולא נעים לספר על זה.
האש היתה איומה. סוף סוף הבנתי מה זה אומר כשאומרים ש'סביבך שורקים כדורים'. הייתי במצב של חוסר אכפתיות. לא פחדתי. נורא קשה היה לי להביא את החבר'ה האחרים את ג'קי וכל מי שהיה שם בקצה הגבעה נפגע כפצוע או הרוג, חזרה לזחל, כדי שנתפנה בחזרה. כי היה ברור שלתל למעלה להציל את החברה בבונקר לא נצליח להגיע. חזרתי חזרה לשמה. מהבזוקה כבר נפטרתי כי היא נפגעה מהרימון, בכלל לא היה לי ראש להתעסק אתה. נשארתי עם הקלצניקוב ושתי מחסניות כדורים. התקרבתי למעלה, ראיתי את ג'קי החובש שוכב על הרצפה שאלתי את ג'קי מה העניינים, הוא הסתכל עלי :'אבי כואב לי נורא בבטן'.... הרמתי את החולצה והמחזה היה נוראי, המעיים שלו נשפכו החוצה הוא היה במצב של גסיסה, שאלתי אותו: ג'קי אתה מרגיש כאבים? הוא אמר לי: 'לא' עשה לי 'לא' בראשו, וביקש מים. נתתי לו לשתות קצת מים העמסתי אותו על הגב הבאתי גם אותו לזחל, הנחתי אותו שם על צביקה ועל אבי ששכבו כבר על הרצפה וחזרתי חזרה לבדוק אם אין עוד חברה למעלה. איציק אמר לי: 'תרוץ עוד פעם למעלה ותבדוק בדיוק מה קורה עם הסורים בצד השני'. בדרך חזרה עוד פעם, בפעם השלישית בקצה הגבעה צריך לעשות ממש תוך ניהול קרב עם כל מיני סורים ששכבו בין הסלעים ונצלו את הפסקת אש שלנו לטיפול בנפגעים להתקרב לקצה הגבעה ולהמטיר עלינו אש איומה. הצלחתי להגיע לקצה הגבעה עוד פעם. הצלחתי להבחין בטנקים שהניעו את המנועים שלהם והתחילו לנוע לכיוון שלנו. צעקתי לאיציק: 'מה קורה?' והוא אמר לי : 'רד מיד למטה ותחליף את הנהג כי הנהג נהרג'.... הסתכלתי עוד פעם, פעם אחרונה לכיוון הסורים ויריתי את הכדורים האחרונים כדי להדוף אותם, רצתי לBTR שלנו. הנהג שכב על ההגה, המדף היה אמור להגן עליו מפני פגיעת כדורים היה פתוח, כנראה בגלל זה הוא נהרג.
סגרתי אותו מיד, הנהג היה כולו מרוסק מפגיעת צרור של כדורים גדולים מאד. הנעתי את הזחל, התחלתי להידרדר אחורה עם כל החבר'ה למעלה. האמת לא ידעתי מה קורה עם שאר החברה עם מדמוני וברוקנטל. נשארה חבורה וניסיתי לנסוע אחורה והיות ולא הכרתי את הזחל ולא ידעתי לנהוג עליו כל כך נתקעתי בין שתי אבנים ולא יכולתי לנסוע לא קדימה ולא אחורה. הזחל נתקע. איך אני אגיד לכם? הפאניקה היתה בעיצומה, החבר'ה היו היסטרים דרכו על הפצועים. למעלה כולם היו בלחץ והמצב היה נואש.
זהו זה היה ברור לנו שזה הסוף, שהטנקים באים ו'תוקעים' אותנו וכאן נגמר הסיפור שלנו.
מי שהשתלט על המהומה היה ברוקנטל אמר לי לרדת מההגה ולעזור לחברה מאחורה לדחוף, הוא התיישב ליד ההגה ובכוחות על אנושיים הצלחנו לדחוף את הזחל, ברוקנטל סובב אותו ועלינו למעלה.
מדמוני נכנס לפאניקה והיסטריה והתחיל להשתולל ולצרוח אמרתי לו: 'תכנס לזחל', הוא כמעט שלא תפקד. אני חושב שהוא לא ירה כדור אבל קשה לי לבוא אליו בטענות כי בתנאים שהיינו היו צריכים כוחות
על אנושיים כדי לתפקד. הכנסתי לו סטירת לחי איומה בפרצוף....! גם זה לא עזר לו. בא קוצ'ניק ונתן לו אגרוף ועילף אותו. והנחנו אותו גם על הערמה של הפצועים. הזחל הסתובב על המקום והתחלנו לברוח בכוונה בחזרה לכיוון שממנו באנו כלומר, לכיוון אל על. פתאום ראינו לפנינו 2 טנקים סורים שמצדדים את הקנים שלהם אלינו חמקנו מהם. אבל מאחורינו היה עוד טנק שלישי והתחיל לרדוף אחרינו זה היה מין מצוד של 'שועל וציידים' על מנת ל'דפוק' אותנו.
הטנק הזה התקרב אלינו ודפק פגז ראשון שחלף מעלינו בשריקה!!, היה מרחק של 100 מ' ואז כנען תפס כשהסיכויים שלנו להיפגע גדולים מאד היות והטנק מאד קרוב אלינו. הטנק התקרב אלינו ואז כנען נתן לנו הוראה לקפוץ מהזחל. זה היה למרגלות התל ממש, מהצד השני, קפצנו – איציק, אני, מדמוני וברוקנטל. שאר החבר'ה משום מה לא קפצו, אני קפצתי בריצה מהזחל שמעתי בום איום מאחורי, עפתי באוויר נפלתי לרצפה והיה ענן אבק איום כזה ועשן לא יכולתי לשמוע ולראות שום דבר, אחרי שהתפזר העשן ראיתי שהזחל התפוצץ לשניים. ראיתי את איציק כנען שוכב על הרצפה וברוקנטל בין הסלעים ומדמוני שוכב ליד כנען.
הטנק שירה בנו נעמד בינתיים והטנקיסט הסתכל עלינו במשקפת, וכעבור שניה פתח עלינו באש איומה מהמקלע שלו, גורינוב נ"מ, על הצריח והתחיל לירות לכיוון שלנו. התחלתי לזחול לכיוון הזחל, הגעתי עד לאיציק, המרחק לא היה גדול 15 מ', פרצוף לא היה לו..... הוא היה מרוסק לגמרי.... הוא לא איבד את ההכרה. ביקש ממני לגרור אותו להרחיק אותו מהזחל כי הזחל עלול להתפוצץ כל רגע. את ברוקנטל לא ראיתי. לקחתי את איציק על הגב. התרחקתי מהזחל בזחילה. כמה שניות אחרי זה הזחל התפוצץ בקול נפץ שהחריש אותנו, פשוט לא שמעתי טוב אחר כך רק בגלל הנפץ הנוראי הזה מהפיצוץ של הזחל. ברוקנטל הגיע אלי איכשהו, עזר לי לסחוב את איציק ועזר לי לגרור אותו לתל למעלה. פתאום נוצר מצב שהגענו לתל אבל הגענו בדרך לא בדרך שהתכוונו ונכנסנו לאחד הבונקרים, הבונקר הראשון שמצאנו.
שמנו את איציק על הרצפה ואני יצאתי לראות לפגוש את 4 החבר'ה שהיינו אמורים לחלץ. בדרכי בסיור הזה תוך כדי שאני ממש שומר על הכמה כדורים אחרונים בקצה ו- 5 רימונים בכיסים ובחגור, רצתי לכיוון הבונקרים על התל ואז החלטתי לחזור חזרה לבונקר שלנו. פה היינו 4 החבר'ה ביחד בתוך הבונקר הזה, מחכים לבוא השובים ולבוא המוות שלנו.
פתאום השתררה מין דממה כזו, דממה לא ברורה, וכל אחד, עשינו לנו חשבון איפה מה קורה אתנו , החשבון היה עגום מאד. השארנו מאחורינו 7 חבר'ה שכולם נהרגו בתוך הזחל, וארבעתנו חיים וכרגע לא ברור עד מתי. ושאר החבר'ה שהיו בשני הזחלמים והחבר'ה שהיו על התל כנראה גמרו את הקריירה שלהם. אנחנו שרידים. אין אף אחד שיודע מה העניינים אתנו ואין מי שיבוא להציל אותנו. אנחנו צריכים להסתדר לבד ויצאנו מתוך הנחה שמי ששלח אותנו יודע מה קרה אתנו.  זהו זה היה הסוף.
לקחתי את איציק כנען והתחלתי לחבוש אותו הוא היה עם דם על כל הגוף לא יכולתי לאבחן אותו אם יש לו חום או אין לו חום. חבשתי אותו השכבתי אותו על הרצפה. הורדתי ממנו את כל הדברים הלוחצים, השקיתי אותו מים, וכל אחד לקח על עצמו לשמור על פתח אחר של הבונקר. אם הסורים יכנסו לפחות נלחם עד הכדור האחרון לפני שיהרגו אותנו. אני החלטתי להתאבד. הכנסתי לי רימון בתוך כיס המכנסיים ואם אני אראה שגמרתי את הקריירה אני אפוצץ את עצמי עם הרימון. לשבי בשום אופן לא רציתי ללכת לא הייתי מוכן לזה בכלל. למעשה פחדתי ללכת לשבי אם חס וחלילה אני אפגע באברי הרבייה שלי?.... ואתעוור?.... השאר באמת לא הטריד אותי. עשינו את כל ההליכים לקראת הנפילה בשבי, הסתרנו את המפות, את כל המסמכים, את הקודים של איציק והורדנו את הדרגות של איציק כדי שלא שהוא קצין ויקבל 'טיפול מיוחד' וגם חשבנו להוריד את נעלי הצנחנים שלא יזהו אותנו שפחדנו מ'טיפול' שהם עלולים לערוך בנו, אם הם ידעו שאנחנו צנחנים.
 זהו הסתכלתי בשעון השעה היתה 8:00 בבוקר, הקרב התחיל ב-6:00 בבוקר, כל מה שספרתי עכשיו בכמה דקות זו היתה מעשייה של שעתיים, מהרגע שיצאנו מאל על עד שהגענו לבונקר. הסתכלנו קצת החוצה לראות מה המצב, סורים לא ראינו ולא שמענו יותר. היתה דממה כזו הטור הארוך של הסורים התחיל לדהור דרומה לאל על. באמת הרבה טנקים והמון ארטילריה וחיילים והמון נגמשים מטוסים היו בשמים ירו טילים וירו עליהם. אנחנו היינו במין מצב כזה של בועה כזו שכל מה שמתרחש מסביב בכלל לא שייך לנו.... לא נוגע לנו.... אף אחד לא יודע שאנחנו בפנים המלחמה ולמעשה מחוץ לה.
זהו, התחלתי לחשוב מחשבות ראשונות מה קורה אתנו התחלתי לחשוב אמרתי 'זהו זה', זה בעצם לא היה אכפת לי. ידעתי שאני הולך למות ושהחברה ימשיכו לעשות חיים. היה קשה מאד והחלטתי עוד פעם אני אומר לא ליפול בשבי.
פתאום, שמעתי צווחות אימים של בחור שנשאר בחוץ. אני רציתי לקפוץ אותי החוצה ומאיר תפס אותי בחולצה. חשבתי שזה אחד מהחבר'ה שלנו, חשבתי שזה אוצ'ניק צורח בחוץ ומישהו מתעלל בו. הצלחתי לצאת החוצה בכל זאת וראיתי שהסורים מטפלים בבחורצי'ק שחרחר נותנים לו מכות רצח בכתות רובים בועטים בו מכים אותו ומתעללים בו. הבחורצי'ק צרח נוראית: 'אמאלה' ,'הצילו', 'תעזרו לי חברה, איפה אתם', צרחות מהסוג הזה.
ניסיתי עוד פעם לצאת החוצה ומאיר מנע זאת ממני. כעבור שנייה מישהו תקע בו (בחייל) כדור וגמר לו את החיים. זה רק חיזק לי את התיאוריה ש'לא נופלים בשבי' ועדיף למות כמה שיותר מהר. מחשבות על מוות היו נורא פשוטות וסך הכל לא היה משהו אחר לחשוב רק על המוות. ורק היה חבל לי נורא על כל אלה שיצטרכו להתאבל, על ההורים שלי, על האחים שלי, על החברים שלי, כל מי שמכיר אותי בטח יהיה נורא עצוב כשהוא ישמע שאני מת. אבל זה לא הפריע לי במיוחד זה שאני הולך למות.  
זה קצת אולי לא נשמע נורמלי אבל זה היה המצב ולא הפריע לי בכלל. זהו התחילו לעבור עכשיו השעות והסורים באו הלכו והלכו ובאו כל הזמן, לבונקר שלנו משום מה הם לא נכנסו, הם עלו על הגב של הבונקר ויצרו עמדת נ"מ וירו לעבר המטוסים שלנו, שירדו והפגיזו את טורי הטנקים הסורים שנעו על הכביש. חלק מהם עף, בכלל מלחמה שלמה, ואיש לא יודע מה נעשה אתנו איש לא יודע איפה אנחנו אפילו הסורים – אנחנו לא מעניינים אותם.
כך עבר עלינו היום. מה אני אגיד, יום שאי אפשר לתאר אותו בכלל. עד שירד הערב ועלה הירח זה היה יום שאי אפשר לתאר אותו, מלא מחשבות, הרהורים נוגים ולא נוגים, חלק במין חצי נמנום חצי ערנות. אפטיה מוחלטת, לא ידענו מה יחכה לנו. לקראת ערב לעת דמדומים נגשתי לברוקנטל ובלחישה,(הכל בלחישה), כדי לא לעורר את תשומת לב של אלה שהסתובבו בחוץ, התחלנו לחשוב אולי בכל זאת נשאר בחיים. מה שעוד מאד מאד חלמתי עליו שמישהו יבוא וינסה לחלץ אותנו. אולי יבוא הליקופטר, הייתי במצב של האפטיה, של האדישות, של הזיות שמעתי פאק פאק פאק של הליקופטר שבא לחלץ אותנו, וכל פעם שהייתי מתעורר הייתי רואה שלא היו דברים מעולם. מאד! מאד! מאד! חיכיתי להליקופטר.....
 מכל סיפורי המלחמות ששמעתי, אני זוכר על ששת הימים, מלחמת השחרור וסיני, כל פעם שהיו נופלים חבר'ה למצב כזה הליקופטרים מטוסים וחטיבות שריון היו קופצות ומנסות לחלץ את מי שהיה נתקע. פתאום אנחנו תקועים ואף אחד לא יודע שאנחנו תקועים, חושבים בטח שאנחנו הרוגים. מי יודע בכלל מה המצב כי הסורים כבר עברו הרבה דרומה. חשבתי שהמדינה הלכה לעזאזל. הייתי בטוח שזהו, חורבן בית שלישי.
התכנית היתה לקחת את כנען ואת מדמוני על הגב. כנען שכב בבונקר שם בפינה המום כולו, הוא התאושש במשך היום. התכנית היתה שאני אקח את איציק כנען על הגב ומאיר שהיה מרוסק ביד אחת, אבל היה בסדר ברגליים, יקח את מדמוני שהתרסקה לו הרגל, ולרדת לכיוון הרוקד וללכת לאורך נחל הרוקד שהוא קניון די גדול לכיוון הירמוך, ולהגיע לכנרת. או יותר נכון לשפך היציאה של הכנרת לכיוון דרום. זו היתה תכנית ראשונה.
התכנית השניה היתה ללכת לכיוון מערב, לכיוון כוחותינו המשוער.... שלא ידענו בדיוק איפה נמצאים כוחותינו. והתכנית השלישית היתה לרדת בלילה לכביש, להשתלט על אחד מהרכבים הסורים, להתחפש לחיילים סורים ולנסות להסתלק לכיוון כוחותינו, (עוד פעם המשוער), כי לא היה לנו שום מושג איפה הם נמצאים ואיפה נמצאים אוייבנו. שאנחנו היינו פתאום בתוכם. התכנית של הג'יפ ירדה בגלל שהתנועה היתה כבדה מאד ולא היה סיכוי לתפוס רכב בודד, כי רכב בודד לא נע שם.
הם נעו בשיירות וזה היה מאד מסוכן. ללכת לרוקד לא היה ברור אם נוכל לגלוש במורד. זכרתי שבמקום שאנחנו נמצאים לרדת לרוקד זה ממש מסוכן, כי הקניון ממש תלול ובלי חבלים אין לנו שום סיכוי לרדת למטה. החלטנו בסוף לקחת על עצמנו את החבר'ה וללכת לכיוון מערב, לכיוון הכנרת.
היה ירח נורא נורא בהיר ונורא חששנו מזה שהוא יאיר אותנו, חוץ מזה הצלחנו להבחין שהסורים פרסו מבעוד יום, המון המון מארבים שלהם בשטח, על מנת לנסות ללכוד חיילים ישראלים שנותרו בצדם צוותי טנקים, צנחנים, חי"ר, והיו אמורים בחסות החשכה לחמוק בחזרה לשטחנו. כנראה הם ידעו שמסתובבים חיילים בשטח והם פרסו מארבים ממש ממש לכל אורך הפלאטו עד קצה האופק. יכולנו לראות את זה במשקפת של ברוקנטל את העניין הזה. וזה היה עוד מכשול די רציני שהיינו אמורים לחלוף על פניו.
12:00 בלילה שקע הירח אני זחלתי ראשון החוצה וראיתי חייל סורי שוכב בתוך התעלה שפונה לכיוון היציאה מן הבונקר. והוא ישן , הוא נשען ככה על הרובה עם הכפל"ד שמוט על פניו. הוא היה יחידי את האחרים לא שמעתי. שערתי שהוא אמור להיות שומר או משהו כזה. חזרתי חזרה אמרתי למאיר: 'יש פה חייל סורי ישן', הוא עשה לי רק תנועה אחת, הוא העביר את האצבע על הצוואר בתנועת שחיטה, נתן לי סכין ביד. הוא היה הולך לעשות את זה בעצמו (אם היד שלו היתה בסדר). יצאתי החוצה התקרבתי אליו קרוב מאד...., זחילה של מילימטר אחרי מילימטר....., הגעתי מאחוריו בתנועה אחת, תפסתי לו את הראש ושחטתי אותו...... חתכתי לו את הצוואר בתנועת שיסוף אחת...., הראש שלו כמעט נתלש ממנו.... כל הגוף שלי התמלאתי דם שלו, זחלתי חזרה, ועשיתי לברוקנטל סימן עם האצבע עם הבוהן מורמת, סימן שהכל בסדר, התחלתי להוביל את הטור של ארבעת החיילים החוצה. חלפנו על פני הגוויה, ברוקנטל זחל מעט אחרי ועשה לי שוב סימן עם הבוהן אחרי שהוא ראה את הראש שחוט של הסורי, וירדנו לכביש. כנען עלי ומדמוני על הגב של ברוקנטל. זחלנו על הכביש, היה קשה מאד לעבור אותו, כי הסורים נסעו עליו כל הזמן, איכשהו הצלחנו בחצי שפיפה לעבור את הכביש, התחלנו ללכת מערבה הלכנו איזה 3 ק"מ לא יכולתי להמשיך יותר, בקשתי לנוח, מאיר דרבן אותי:  'תמשיך תמשיך תמשיך'. המשקל של כנען היה עצום, הוא לא יכול היה ללכת , הוא היה בהכרה מלאה אבל הוא לא יכול היה ללכת בשום פנים ואופן.
והגענו לדרך עפר שם חנה שריון סורי. ככה עברנו אותו במין הליכה שפופה כזו בין הסלעים. היה שם כזה באלגן ומהומה שספק אם מישהו היה יכול להבחין בנו. המשכנו הלאה מערבה, הלכנו והלכנו בעזרת אינטואיציה והחושים שלנו. נכנסו לתוך ואדי שיותר מאוחר התברר לנו שזה היה נחל ..., גלשנו למטה לתוך הואדי והלכנו עם הואדי עד שהגענו עם שפך הואדי מתחת למושב רמות. רצינו לעלות למעלה לכביש, אבל היו שם תנועה של כלים ומכוניות ופחדנו שמישהו יראה אותנו והמשכנו ללכת בתוך הואדי לנסות להגיע לכביש. כשהגענו לכביש נעו שם המון כלים וכיוון שהיינו מטושטשים ועייפים ועם כל מה שעבר עלינו רצינו לשבת ולנוח ולצפות בכביש. הבנו שנעים שם כלים סורים ולא כלים שלנו.  ומאיר זחל ואמר ש'אלו הכלים שלנו' ואמר ש: 'צריך להיזהר שלא יזהו אותנו ככוחות סורים'.... והוא ידע מה שהוא אמר.
התקרבנו לכביש בזחילה, פתאום נעצר זחלם מלא מילואימניקים אחד צרח: 'חבר'ה תסתכלו!!', כולם כיוונו אלינו את הכלים דרכו וירדו אלינו ב'היכון'. אנחנו נשכבנו על הרצפה פחדנו להזיז שערה מהראש שלנו כי באמת נראינו איומים מטונפים מלאים דם חול ופיח כולם היינו עם קלצניקובים. והאמת שאם אני הייתי רואה חבורה כזו מתקרבת הייתי יורה בהם בלי לחשוב פעמיים. איכשהו החבר'ה זיהו אותנו בתור ישראלים, הזמינו מיד מסוק וחובש, זה היה רגע נפלא רגע ורק מי שהרגיש כל כך קרוב למוות והרגיש שמלאך המוות תופס לו בצוואר ומושך אותך ומטלטל אותך יודע להעריך את ההרגשה הזו. התחלתי לבכות שמה, בכיתי קרוב לחצי שעה אחד החיילים התחיל להרגיע אותי והמסוק איחר להגיע והגיע הגיפ של הגדוד (50) של החבר'ה שהיו בעין גב וחיכו להוראות. שמה ניגשו אלי חבר'ה, ושאלו אותי : 'מה קרה אתכם?'.כל אחד ניגש ושאל : 'מה עם צביקה?' 'מה עם אבנר?', התנועה היחידה שיכולתי לעשות, (כי לא יכולתי לדבר ממש נאלמתי דום), היתה תנועת שלילה עם הראש. כולם שאלו : 'צביקה חי?', הנעתי את הראש, זה היה רגע עצוב מאד. פרצו שם המון חבר'ה בבכי. זו היתה עדות ראשונה לזה שהפלוגה נהרגה כמעט כולה.
אחרי חצי שעה הגיע מסוק נחת על הכביש העביר אותנו לפוריה, מפוריה צלצלתי ואמרתי שאני פצוע. ישנתי איזה 10 שעות. אכלתי התעוררתי בינתיים לא דברתי עם אף אחד. פשוט לא יכולתי להוציא הגה מהפה. היה שם רופא אחד אני לא זוכר את שמו, רופא נחמד כזה. הדוקטור ניסה לדבר איתי ולא הצליח, פתאום שאל אותי : אם אני רוצה לראות את כנען? אמרתי לו 'כן', זו המלה הראשונה שהוצאתי.
ואז לקחו אותי לכנען, כנען שכב במחלקת עיניים מעלינו וזהו נפגשתי אתו בכינו נורא, שיכנו אותנו ביחד בחדר, וזהו – החלמנו.......
סוף הסיפור בקלטת האישית של אבי ארבל, כפי שהוקלט לראיון בעלון קיבוץ מרום גולן.

שנת ה - 50 למרום גולן

הצרכניה וחדר האוכל

פתוח לחיים גולן

שמורת אלונים

סביבה ירוקה

מרכז איזורי

פירות גולן

תיירות מרום גולן

טוף מרום גולן

בנטל